יש ימים, שהזכרונות פשוט קשים מדיי.
הם שוברים אותי, חונקים אותי, לא נותנים לנשום.
הם כל כך מציאותיים, כאילו אני חווה הכל מחדש.
אנשים שואלים למה אני בוהה, או על מה אני חושבת.
ואני? אני שומעת את הצעקות של אבא, את הבכי של אמא, את הצרחה של האחות. את המילים שלא יצאו מגרוני, את האכזבה של החברה.
הדבר הנורא? שהכל, הכל באשמתי.
"אני סתם חושבת"
שמישהו ילמד אותי איך להפסיק לחשוב.