בלילה היא חייה את פחדייה, המציאות ברורה יותר מאנשים שיכורים.
החששות והפחדים צורחים מתוך עורה, שלמה מבחוץ אך מרוסקת מבפנים.
וכשהשמש עולה פניה הופכות למסכה ארורה, כבר בקושי יורדת מהפנים.
והנה עוד הצגה שהיא משחקת את עצמה, האור דועך ליד אפללותה.
בסוף הצגת החיים היא ירדה מהבמה, בין המתים מצאה את תשובתה.
היא רק רצתה להאמין בחיוך אמיתי, אך גילתה ששום דבר לא אמיתי יותר מהכאב.
וכל חייה מולה עוברים בהילוך איטי, צחוק משוחרר בוקע מגרונה כשהזכרון אותה עוזב.
לא שייכת עם החיים את זה היא ידעה, שמחת החיים היתה יותר מדיי תמימה בשביל להיות אמיתית.
מתוך השלווה האמת לבסוף בקעה, הותירה את החיים עם מציאות אכזרית.
;){kind=link}